רש"י על פסחים י״א

1 שלא ברצון חכמים - דאיכא למיגזר דילמא כי מעסקי ביה אתי למיכל מיניה:

2 ר' יהודה אומר כו' מתוך שלא התרתה לו - קצירה כדרך כל השנה אלא בידים קוטפין המלילות מן הקרקע דהא אסור לקצור לפני העומר דכתיב ויקרא כ״ג:י׳ עומר ראשית קצירכם אל הכהן שהוא תחלה לקצירה זכור הוא את איסור החדש על ידי שינוי המעשה ולא אתי למיכל:

3 טחינה והרקדה - שהרי קמח תנינא דהיה בידים וכשטחנוהו והרקידוהו איזה שינוי היה שם דלא ליתי למיתב לפומיה ההיא שעתא:

4 ומשנינן טחינה - לא היו טוחנין אותו ברחים של מים אלא ברחים של יד דהוי שינוי לזכרון:

5 על גבי נפה - לצד התחתון של נפה הופך הנפה על פניה:

6 אלא הא דתנן - במנחות קוצרין בית השלחין כדרך חול קודם לעומר:

7 ושל בית העמקים - תבואה הגדילה בין העמקים וטעמא מפרש התם כתוב אחד אומר וקצרתם את קצירה והבאתם אלמא מותר לקצור קודם לעומר וכתוב אחד אומר עומר ראשית קצירכם דמשמע שהוא קודם לכל קציר הא כיצד ממקום שאתה מביא עומר אי אתה קוצר קודם לו וממקום שאי אתה מביא עומר אתה קוצר ותנן בפרק כל הקרבנות מנחות פה. אין מביאין סולת למנחה לא מבית הזבלין ולא מבית השלחין ולא מבית העמקים מפני שתבואה שלהן אינה מן המובחר:

8 מאי איכא למימר - הא ליכא התם שינוייא דהא קוצרין קתני ובמגל ולא גזרינן דילמא אתי למיכל ואוקמיה לההיא כר' יהודה במסכת מנחות בפרק ר' ישמעאל מנחות דף עא. מדקתני סיפא אנשי יריחו קוצרין לפני העומר כו' ולא מיחו בידם חכמים ואמרינן מאן שמעת ליה דאמר מיחו ולא מיחו ר' יהודה:

9 חדש מבדל בדילי מיניה - שהרי לא הורגלו לאוכלו כל השנה ואין למודין לפשוט יד להושיט לפיהם אבל חמץ למודין הן בכך כל השנה:

10 דרבנן אדרבנן לא קשיא - בתמיה דלא משנית אלא לר' יהודה והא דרבנן נמי קשיא דבמתני' לא גזרינן והתם קתני שלא ברצון חכמים דמשמע דגזר ר' מאיר דהוא מבני פלוגתיה דילמא אתי למיכל:

11 הוא עצמו מחזר עליו לשורפו - אע"ג דבעלמא גזרינן בדבר שעסוק בו שלא יושיט לפיו הכא בבדיקת חמץ ליכא למיגזר דהוא עצמו כל עסקו זה בחמץ אינו אלא מחזר עליו לשורפו אין לך זכרון לאיסור גדול מזה:

12 מיכל קא אכיל מיניה - בתמיה:

13 קמח וקלי תנן - ואין אלו ראויין לאכילה:

14 מקלי ואילך - לאחר שנתייבש בתנור אין ראוי לאכול:

15 מעיקרא - בעודו רך בקליות קודם שיתיבש מאי איכא למימר:

16 וכי תימא - זכור הוא ע"י הקיטוף כדשני רבא לעיל בית השלחים דליכא קיטוף מאי איכא למימר:

17 אלא בדותא - וטעמא דר' יהודה משום דבדילא מיניה וחמץ לא בדיל מיניה שרגיל בו כל שעה:

18 כל נר שבגמרא היינו הכלי קרויישי"ל:

19 מנטפת - טיפין דקות כשהפתילה מבערת:

20 ואפי' היא של חרס - אותה שפופרת דמאיסא אפ"ה אסור דילמא אתי למיכל מינה ותניא הנותן שמן לנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה:

21 ור' יהודה מתיר - ואע"ג דשמן הכל תדירין בו ודרבנן אדרבנן ליכא לאקשויי דהא אוקימנא טעמא בחמץ משום דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו:

22 קשר של קיימא - שהוא עשוי שלא להתירו לעולם הוי אב מלאכה במסכת שבת:

23 לא יהא קושרו - דהוי קשר של קיימא אלא עונבו ולא גזרי' עניבה אטו קשירה:

24 כורך - כריכה בעלמא:

25 פונדא - אזור חלל:

26 פסיקייא - פיישל"א שכורכין סביבות שוקיים:

27 שלא יענבנו - גזירה משום קשירה הואיל ועסוק בכך:

28 קשיא דרבנן - דשפופרת אדרבנן דחבל:

29 שמן - זה בשמן דכל שנה מיחלף ואתי למיכליה:

30 קושרין דלי בפסיקייא - דלאו קשר שעשוי להתקיים הוא דאינו מפסיד פסיקייא שלו בכך:

31 אבל לא בחבל - שמא יניחנו שם עולמית:

32 אי נימא חבל דעלמא - שתשמישו לכך ואיכא למיחש שמא יניחנו שם:

33 חבל דגרדי - שאינו ראוי למילוי מים תמיד ור' יהודה מתיר ולא גזר גבי שבת כדאוקימנא טעמא דמשום חומרא דשבת פרשי אינשי מאיסורא דיליה ונזכרין הן אבל דרבנן דהכא אדרבנן דעניבה קשיא:

34 ומשנינן חבל בחבל מיחלף כו' - והשתא איתרצו כולהו דרבנן גזרו כל היכא דמיחלף בין בשבת בין בשאר איסורי הילכך בחדש לפני העומר גזרו וכן בשפופרת וכן בחבל אבל בחמץ לא משום דמוזהר עליו לשורפו ובעניבה נמי לא משום דלא מיחלפא ור' יהודה גזר בכל מילי דלא בדילי מיניה ובמידי דבדילי מיניה לא גזר הילכך בחמץ גזר אבל בחדש בדילי מיניה ובכל הנך דשבת משום דבדילי מינייהו ודקא מחמיר בעניבה משום דקסבר היא גופא קשירה היא:

35 בכור - אסור להטיל בו מום ואפי' לגרום כדתניא מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יטיל בו מום מניין שלא יגרום לו ת"ל כל מום במסכת ביצה ד' כז::

36 אין מקיזין דם - אפי' במקום שאינו עושה בו מום דהיינו בכל מקום שבו אם אינו חותך ממנו עצם או פוגם שפתו או אזנו וכל דבר שאינו חוזר לקדמותו הוי מום אידך לא הוי מום וקא גזר ר' יהודה אטו מקום שעושה בו מום ואע"ג דקדשים הכל בדילין מהן מחלוקת ר' שמעון ור' יהודה בתורת כהנים:

37 על ממונו - כהן זה בהול על הבכור שלא ימות:

38 כ"ש - הואיל ובהול הוא אי לא שרית ליה במקום שאינו עושה בו מום עובר על דבריך ועושה ושוב אין נזהר בין מקום מום לשלא במקום מום דסבור שהכל שוה:

39 מקדרין - אשטרלי"ד:

40 מקרצפין - כדפרשינן בכלי ששיניו גסות ואינו עושה חבורה דחובל בבעלי חיים אב מלאכה היא קתני מיהת אבל מקרצפין אלמא לא גזר מתוך שאדם בהול אי שרית ליה קירצוף עביד קידור לפי שהטיט מכחיש את הבהמה ומצערה:

41 לא מיחלף - ורבנן סברי מיחלף:

42 מתני' ושורפין בתחלת שש - ואע"ג דכל שעה ששית מדאורייתא שריא גזור רבנן עלה דילמא טעי וסבור על השביעי' שהיא ששית אבל אחמישי' לא טעי למימר על השביעית שהיא חמישית ומותר:

43 תולין כל חמש - ואינו אוכל דטעי וסבור על שביעית שהיא חמישית ומיהו לשרוף אינו צריך ומאכיל לבהמתו אבל ששית אף בהנאה אסור מדרבנן גזירה משום שביעית:

44 שתי חלות - של חמץ:

45 של תודה פסולות - ובגמרא מפרש מאן פסלינהו:

46 היו מונחות - בכל ערב פסח:

47 על גב האיצטבא - סטיו שהיה בהר הבית ששם מתקבצין ויושבין בני אדם והיו רואין אותן לסימן:

48 ניטלה אחת מהן - בתחלת חמש בא שליח בית דין ונוטל האחת:

49 ותרומה כל חמש - דאסור להפסיד קדשים בידים כל זמן שיכול לאוכלן:

50 ושורפין בתחלת שש - דהא ודאי רובא טעו בין שש לשבע:

51 גמ' אחד אמר בשנים בחדש - הרג זה את הנפש ואחד מן העדים אומר בשלשה בחדש עדותן קיימת ובית דין היו בודקין אותן בשבע חקירות כדלקמן וכיון דהושוו שניהן לומר בשלישי או ברביעי וכשבדקום איזה יום בחדש אמר זה בשני וזה אמר בשלישי שניהן על יום אחד העידו אלא שזה ידע בעיבורו של חודש שחודש שעבר מלא והוקבע ר"ח ביום שלשים ואחד וזה שאמר בשנים בחדש ידע בו וזה שאמר שלשה סבור שהוקבע החדש ביום שלשים והואיל ויש טועין בכך אע"פ שמצווין אנו לחלק את עדותן כדי שתבטל להציל את הנפש אין בידינו כח לחלקו:

52 עדותן בטלה - דבהא ליכא למטעי וקרא כתיב דברים יג ודרשת וחקרת והנה אמת נכון שתהא עדותן מכוונת ואי לא לא קטלינן והוא והן פטורים דאין עדים נהרגין אלא על ידי הזמה:

53 אחד אומר בשתי שעות כו' עדותן קיימת - דטועה אדם בכך:

54 אחד אומר בחמש ואחד אומר בשבע עדותן בטלה - אפילו לר' יהודה דבחמש חמה במזרחו של רקיע ויכול להבין על ידי הצל כשנותן ידו כנגד המזרח הוה הצל לצד מערב:

55 ובשבע חמה במערב - והצל לצד מזרח:

56 כשתמצא לומר - כשתדקדק בדבריהם ותעמוד על מכונו תמצא לדברי רבי מאיר דמקיים עדות דב' וג' ומבטל של ג' ושל ה' אין אדם טועה ולא כלום ולדברי ר' יהודה דמקיים אף שלש וחמש אדם טועה חצי שעה לר' מאיר אין אדם טועה כלום והטועה שקרן הוא והאי דמקיים ר' מאיר עדות של שתים ושלש משום ששניהם העידו על רגע אחד דמעשה כי הוה במיפק תרתי ומעייל תלת ביציאתה של שניה כשהשלישית נכנסת ושניהן כך העידו דהאי דאמר שתים בסוף שניה קאמר והאי דקאמר כו' ולקמן פריך מי יודע שכוונתן לכך היתה דילמא האי דקאמר שתים בתחלת שתים קאמר ויש חילוק ביניהן והואיל ולר"מ אין תולין בטעות הרי הן שקרנין:

57 ולדברי רבי יהודה תולין בטעות חצי שעה - הילכך כי אמר האי בשלש והאי בחמש עדותן קיימת דמעשה כי הוה בפלגא דארבע וכו' וזה אמר בסוף שלש וזה בתחלת חמש וכל אחד מהן טעה מן המעשה חצי שעה ולקמיה פריך ליה היכי מהדרינן לצרופי עדותן הוה לן למימר דהאי בתחלת ג' קאמר והאי בסוף חמש קאמר ויש חילוק גדול ביניהן וכולי האי לא טעו ותחלק עדותן ונציל את הנפש:

58 וחד מנייהו קא טעי משהו - אם בסוף שתים הוה האי דקאמר שלש בתחלת שלש וקאי טעי משהו ואי בתחלת ג' האי דקאמר שתים בסוף שתים וקא טעי משהו:

59 לדברי רבי יהודה - מעשה הוה בסוף שלש והאי דאמר בתחילת חמש טעי שעה רביעית ומשהו של סוף שלש אי נמי בתחילת חמש הוה והאי דאמר בסוף שלש טעה שעה רביעית ומשהו: